המלחמות האיטלקיות
 | ||||||||||
| משמאל לימין, מלמעלה למטה: קרב פורנובו (6 ביולי 1495) • קרב רוונה (11 באפריל 1512) • קרב מאריניאנו (13–14 בספטמבר 1515) • קרב פאביה (24 בפברואר 1525) • קרב צ'רסולה (11 באפריל 1544) • קרב סן-קנטן (10 – 27 באוגוסט 1557) | ||||||||||
| מלחמה: היריבות הצרפתית–הבסבורגית, המלחמות האנגלו-צרפתיות והמלחמות העות'מאניות–הבסבורגיות | ||||||||||
| תאריך | 1494–1498; 1499–1501; 1502–1504; 1508–1516; 1521–1530; 1536–1538; 1542–1546; 1551–1559 | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | חצי האי האפניני (בעיקר), צרפת, גרמניה, ספרד, וארצות השפלה | |||||||||
| תוצאה | שלום קאטו-קמברזי | |||||||||
| שינויים בטריטוריות |
| |||||||||
| ||||||||||
המלחמות האיטלקיות (באיטלקית Guerre Italiane del Rinascimento - "מלחמות הרנסאנס האיטלקיות") היו רצף של מלחמות וסכסוכים שהתרחשו באיטליה בין שנת 1494 לשנת 1559. שני הכוחות המרכזיים שפעלו במלחמות הללו היו צרפת תחת שלטונו של פרנסואה הראשון, מלך צרפת ולאחריו בנו, אנרי השני, אל מול האימפריה הספרדית של המלך פרננדו השני, ולאחר מכן האימפריה הרומית הקדושה של קארל החמישי.
המלחמה האיטלקית 1494 - 1498
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1489 האפיפיור אינוקנטיוס השמיני, שהיה מסוכסך עם פרננדו הראשון, מלך נאפולי, הציע לשארל השמיני, מלך צרפת את כתר ממלכת נאפולי. לשארל השמיני היו תביעות לכתר זה כירושה מסבתו, מארי מאנז'ו, שהייתה בתם של לואי השני, מלך נאפולי ושל יולנדה מאראגון. עם מות פרננדו הראשון (25 בינואר 1494) הכריז על עצמו שארל השמיני כמלך נאפולי וירושלים. לודוביקו ספורצה, דוכס מילאנו, שחשש מאלפונסו השני, מלך נאפולי (יורשו של פרננדו הראשון) שתבע לעצמו את מילאנו, קרא לשארל השמיני לפלוש עם צבאו לאיטליה ולכבוש את נאפולי.
שארל השמיני הקדיש כספים רבים כדי להקים צבא גדול, כלי מצור ותותחים. הוא אסף את צבאו בעיר ליון שבצרפת ויצא למסעו באיטליה במרץ 1494. הוא עבר עם חיל הרגלים שלו ועם פרשיו דרך כל איטליה. בנובמבר נכנס לפירנצה ובדצמבר - לרומא, ללא כל התנגדות. ב-22 בפברואר 1495 הגיע לנאפולי, גירש את אלפונסו השני והכתיר את עצמו למלך נאפולי. ב-20 במאי של אותה שנה עזב שארל השמיני את נאפולי והשאיר שם חיל מצב בפיקודו של ז'ילבר דה מונפסייה כמשנה למלך.
ערי המדינה של איטליה הבחינו מיד בסכנה של השתלטות בית המלוכה הצרפתי על איטליה ושיתפו פעולה ביניהן כדי ליצור את הליגה של ונציה (31 במאי 1495). ליגה זו כללה את פרננדו השני, מלך אראגון, את מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ואת האפיפיור אלכסנדר השישי. לאחר שפרננדו השני כבש את נאפולי, צבאו החל לזנב בזה של שארל השמיני שנסוג צפונה לרומא.
שארל השמיני המשיך לסגת עם צבאו צפונה ללומברדיה וב-6 ביולי 1495 התחולל קרב פורנובו (באזור העיר פארמה). כוחות הליגה של ונציה גברו על אלה של שארל השמיני, אבל במחיר של כ-2,000 הרוגים לעומת כ-1,200. בקרב זה איבד שארל השמיני כמעט את כל השלל שלקח במערכה באיטליה, ועד אוקטובר אותה שנה שב עם צבאו לפריז. במשך שנתיים-שלוש לאחר מכן הוא ניסה לשקם את צבאו, אך נקלע לחובות כבדים בגלל הרפתקתו הצבאית באיטליה.
המלחמה האיטלקית 1499 - 1504
[עריכת קוד מקור | עריכה]לואי השנים עשר, מלך צרפת, תבע לעצמו את דוכסות מילאנו משום שהיה נכדה של ולנטינה ויסקונטי ונינו של ג'אן גָלֵאָצוֹ הראשון, דוכס מילאנו. היו לו גם תביעות לכתר ממלכת שתי הסיציליות (שכללה את נאפולי ואת סיציליה) בהסתמך על תביעותיו של בן דודו, שארל השמיני, מלך צרפת. באוקטובר 1499 לואי השנים-עשר, שחתם על ברית עם הרפובליקה של ונציה ועם שווייץ, נכנס למילאנו בתהלוכת ניצחון, והכריז על עצמו כדוכס מילאנו וכמלך נאפולי וסיציליה.
לודוביקו ספורצה, שהיה דוכס מילאנו, נמלט אל חצרו של מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, אך שב עם צבא שכירים שווייצרי, גרמני ואיטלקי וכבש את מילאנו מידי הצרפתים (5 בינואר 1500). כעבור שלושה חודשים בלבד נתפס ספורצה בידי הצרפתים (10 באפריל 1500). הוא נלקח כאסיר לצרפת ונכלא במצודת העיר לוש שבעמק הלואר. ב-1508 הוא ניסה להימלט מכלאו, אך נתפס שוב, נכלא באותה מצודה בתנאים מחמירים, ומת בכלא במאי של אותה שנה.
ב-11 בנובמבר 1500 נחתם הסכם גרנדה בין לואי השנים עשר לבין פרננדו השני, מלך אראגון, על חלוקת ממלכת שתי הסיציליות ביניהם. על פי הסכם זה ממלכת נאפולי נמסרה ללואי השנים עשר, בעוד שסיציליה נמסרה לפרננדו השני. ב-13 באוקטובר 1501 נחתם הסכם בין לואי השנים עשר לבין מקסימיליאן הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שלפיו הכיר האחרון בכיבושיו של לואי השנים עשר בצפון איטליה. בינתיים התגלעו חילוקי דעות בין לואי השנים עשר לבין פרננדו השני. כתוצאה, פרצה מלחמה שבעקבותיה נחתם הסכם ליון (31 בינואר 1504). לפי הסכם זה לואי השנים עשר ויתר על שלטונו בממלכת נאפולי תמורת הכרה בשלטונו במילאנו ובג'נובה.
מלחמת הליגה של קמברה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האפיפיור יוליוס השני העמיד בראש מעייניו את הרחבת מדינת האפיפיור באיטליה. כדי לבלום את התפשטותה של הרפובליקה של ונציה הקים ב-1508 את הליגה של קמברה עם לואי השנים עשר, מקסימיליאן הראשון ופרננדו השני, מלך אראגון. אם כי כוחותיו של לואי השנים עשר הביסו את אלה של ונציה בקרב אניידלו (14 במאי 1509), יוליוס השני הבין עד מהרה כי לצרפתים תוכניות משלהם באיטליה. ב-1510 הוא פרש מן הליגה של קמברה וכרת ברית עם ונציה, אך ברית זו הובסה שוב ושוב בידי הצרפתים.
ב-1511 כרת יוליוס השני ברית עם ספרד במטרה להרחיק את הצרפתים מאדמת איטליה. לברית זו, שכונתה הליגה הקדושה, הצטרפו גם מקסימיליאן הראשון והנרי השמיני, מלך אנגליה. כוחות צרפת בפיקודו של גאסטון דה פואה הביסו את הספרדים בקרב רוונה (11 באפריל 1512), אבל דה פואה נהרג בקרב זה והצרפתים נאלצו לסגת מאדמת איטליה אחרי שכוחות שווייץ, שהצטרפה לליגה הקדושה, פלשו למילאנו ומינו את מאסימיליאנו ספורצה (בנו של לודוביקו ספורצה) לדוכס מילאנו.
צבאו של לואי השנים עשר פלש שוב לאיטליה, אך נאלץ לסגת ממנה אחרי שהובס שוב בידי השווייצרים בקרב נובארה (1513). הנרי השמיני, מלך אנגליה, שניצל הזדמנות זו, פלש עם צבאו לצרפת, נחל ניצחונות על צבאה ובאוגוסט 1513 כבש את הערים טורנה (כיום בבלגיה ותרואן (כיום בחבל נור-פה דה קאלה בצרפת). אחרי שפרנסואה הראשון, מלך צרפת, הביס את השווייצרים בקרב מאריניאנו (13 בספטמבר-14 בספטמבר 1515) הליגה הקדושה התפרקה, וצרפת וונציה חילקו ביניהן את צפון איטליה.
המלחמה האיטלקית 1521 - 1526
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – המלחמה האיטלקית 1521–1526
כאשר קרל החמישי הפך לקיסר האימפריה הרומית הקדושה - תואר שבו חשק גם פרנסואה הראשון, מלך צרפת, היחסים בין צרפת לבין בית הבסבורג שהתערערו לחלוטין, שימשו כאמתלה לפרנסואה הראשון לפתוח במלחמה. ספרד הסתמכה בעיקר על שכירי חרב רגלים בעוד שצרפת הסתמכה על אבירים רכובים. צבאו של פרנסואה הראשון הובס בקרב ביקוצ'ה (27 באפריל 1522) וקרב ססייה (30 באפריל 1524) בידי הספרדים. פרנסואה הראשון פלש עם צבאו ללומברדיה במטרה לכבוש את מילאנו שהייתה בידי הספרדים, אולם הובס בקרב פאביה (24 בפברואר 1525) ונלקח בשבי לספרד.
נעשו ניסיונות להביא לשחרורו באמצעים דיפלומטיים. אמו, לואיז, נסיכת סבויה פנתה לסולימאן הראשון סולטאן האימפריה העות'מאנית - דבר שגרם לאולטימטום עות'מאני לקרל החמישי. סולימאן הראשון עשה שימוש בהזדמנות זו כדי לפלוש להונגריה והביס את בני בריתו של קרל החמישי בקרב מוהאץ' (29 באוגוסט 1526). למרות זאת, פרנסואה הראשון נאלץ לחתום על הסכם מדריד (1526) שהביא לשחרורו תמורת ויתורו על תביעותיו לשליטה באיטליה, בפלנדריה ובדוכסות בורגונדיה.
מלחמת הליגה של קוניאק
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי שחרורו התכחש פרנסואה הראשון להסכם מדריד, בטענה כי נכפה עליו בהיותו בשבי. האפיפיור קלמנס השביעי, שהוכה בתדהמה לשמע ניצחונותיו של קרל החמישי על הצרפתים, החל לארגן את הליגה של קוניאק נגד קרל החמישי. ליגה זו כללה את צרפת, רפובליקת ונציה, דוכסות מילאנו ורפובליקת פירנצה, בנוסף על מדינת האפיפיור. קרל החמישי השתלט על רפובליקת ונציה, וב-6 במאי 1527 כבשו חייליו את רומא ובזזו אותה במשך שמונה ימים (ביזת רומא). קלמנס השביעי הושם בכלא במצודת סנט אנג'לו עד 1528.
כישלונות הצרפתים בנאפולי (1528) ובלנדריאנו שבלומברדיה (1529) אילצו את פרנסואה הראשון לחתום על הסכם קמבריי עם קרל החמישי (5 באוגוסט 1529). על פי הסכם זה פרנסואה הראשון ויתר על תביעותיו לארטואה לפלנדריה ולטורנה והתחייב לשלם כופר נפש בעבור שחרורם של בניו פרנסואה ואנרי שהוחזקו בשבי הספרדי מאז 1525. לאחר שקלמנס השביעי ורפובליקת ונציה גם הם חתמו על הסכמי שלום עם קרל החמישי, הליגה של קוניאק התפרקה ורפובליקת פירנצה, שנשארה בודדת במערכה, נכנעה לקרל החמישי ב-1530.
האימפריה ההבסבורגית שלטה באימפריה הרומית הקדושה ובספרד (החל משנת 1516) ויצרה על צרפת לחץ פוליטי וצבאי הן ממזרח והן ממערב. ההתנגשות בין הכוחות קרתה באופן עקיף על אדמת צפון איטליה, שהייתה מחולקת לערי מדינה רבות. בעוד צרפת וספרד נלחמות ביניהן על השליטה באזור, ערי המדינה האיטלקיות העבירו את תמיכתן מאחד הכוחות למשנהו בהתאם לאינטרסים שלהן בכל עונת לחימה. המשכו של הסכסוך לאורך זמן כה רב הביא לכך שהשליטים בערי המדינה, וכן במדינת האפיפיור שהיוותה גם היא כוח משמעותי בסכסוך, התחלפו. חילופים אלו היוו גורם נוסף בחוסר היציבות של הקואליציות הצבאיות במלחמות האיטלקיות.
המלחמה האיטלקית 1536 - 1538
[עריכת קוד מקור | עריכה]פרנצ'סקו ספורצה השני, דוכס מילאנו, מת באוקטובר 1535 מבלי להשאיר אחריו יורשים, (אחיו, שדרש את דוכסות מילאנו לעצמו, מת באורח מסתורי באותה שנה) וקרל החמישי השתלט על מילאנו. פרנסואה הראשון פלש לאיטליה, כבש את טורינו אך לא הצליח לכבוש את מילאנו. בתגובה, קרל החמישי פלש לפרובאנס, החל להתקדם אל עבר אקס-אן-פרובאנס, אבל נמנע מלתקוף את אביניון שהייתה עיר מבוצרת, ושב לספרד.
פרנסואה הראשון כרת ברית עם האימפריה העות'מאנית, ואוניות מלחמה שהוצבו במרסיי בסוף 1536 איימו על ג'נובה. ב-1537 ח'יר א-דין, שהיה שודד ים ואדמירל עות'מאני, פשט על חופי איטליה. בתיווכו של האפיפיור פאולוס השלישי חתם קרל החמישי על הסכם ניס עם פרנסואה הראשון (18 ביוני 1538). לפי הסכם זה טורינו נשארה בידי הצרפתים. ב-28 בספטמבר 1538 צי המלחמה של קרל החמישי הובס בידי ח'יר א-דין בקרב פרווזה שבצפון יוון.
המלחמה האיטלקית 1542 - 1546
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – המלחמה האיטלקית 1542–1546
מלחמה זו פרצה בגלל שהסכם ניס לא הביא על פתרונה את בעיית השליטה בדוכסות מילאנו שהעסיקה את פרנסואה הראשון ואת קרל החמישי. המלחמה החלה בארצות השפלה ב-1542. ב-1543 תקפו כוחות הברית הצרפתית-עות'מאנית את העיר ניס וביצעו מספר תרגילים צבאיים שהביאו לקרב קרסול מדרום לטורינו, שבו גברו הצרפתים על הספרדים (11 באפריל 1544). בתגובה פלשו לצרפת קרל החמישי והנרי השמיני מלך אנגליה (שראה בצרפת אויב משום שהייתה בת בריתם של הסקוטים).
כוחותיו של קרל החמישי תקפו את סנט דיזייה בשמפאן, וכוחותיו של הנרי השמיני הטילו מצור על עיר הנמל בולון-סור-מר. מצור זה נמשך זמן רב, העסיק את כוחותיו של הנרי השמיני, ולא איפשר להפנותם למתקפה גדולה שתאיים על פריז. כתוצאה, קרל החמישי חתם על הסכם קרפי (18 בספטמבר 1544), שלפיו שארל השני, דוכס אורליאן, בנו הצעיר של פרנסואה הראשון, יישא לאישה את אנה מאוסטריה, אחייניתו של קרל החמישי, ויקבל כנדוניה את דוכסות מילאנו.
מותו של שארל השני, דוכס אורליאן ב-1545 גרם לביטול הסכם קרפי, והנרי השמיני, שלא אבה להסיר את המצור מעל בולון-סור-מר, המשיך במלחמה עד 7 ביוני 1546, אז נחתם הסכם ארדר בין צרפת לבין אנגליה. הסכם זה קבע כי בולון-סור-מר תישאר בידיו של הנרי השמיני עד 1554. מותם של פרנסואה הראשון ושל הנרי השמיני בתחילת 1547 הותיר את היריבות באיטליה בידי יורשיהם.
המלחמה האיטלקית 1551–1559
[עריכת קוד מקור | עריכה]אנרי השני, מלך צרפת, שירש את כתר אביו פרנסואה הראשון, הכריז מלחמה על קרל החמישי במטרה לכבוש את איטליה ולהבטיח את שליטתה של צרפת באירופה. הוא עשה שימוש בברית הצרפתית - עות'מאנית כדי לסלק את כוחות בית הבסבורג מחופי הים התיכון. ב-1551 כבשו העות'מאנים את טריפולי (כיום בירת לוב) שהייתה בידי הספרדים מאז 1510, ואוניות המלחמה של צרפת שעגנו בנמל מרסיי הצטרפו לצי העות'מאני ופשטו על חופי דרום חצי האי האיטלקי.
אנרי השני ערך פשיטה מוצלחת על לורן, אבל הניסיון הצרפתי לפלוש לטוסקנה נכשל בקרב מרקיאנו (2 באוגוסט 1554). פרישתו של קרל החמישי מן השלטון ב-1556 גרמה לחלוקת האימפריה של בית הבסבורג בין פליפה השני, מלך ספרד לבין פרדיננד הראשון, קיסר האימפריה הרומית הקדושה. המלחמה עברה לפלנדריה ופליפה השני, בשיתוף עם אמנואלה פיליברטו, דוכס סבויה, הביסו את הצרפתים בקרב סן-קנטן (10 באוגוסט 1557).
כניסתה של אנגליה למלחמה גרמה לה לאבד את עיר הנמל קאלה, שנפלה בידי הצרפתים ב-1558. אם כי צבא צרפת בזז את נחלות ספרד בארצות השפלה, אנרי השני נאלץ לחתום על שלום קאטו-קמברזי (2 באפריל - 3 באפריל 1559) שלפיו ויתר על כל תביעותיו באיטליה תמורת הכרה בכיבושיו בלורן ובשליטתו בקאלה.
החתימה על הסכם זה נבעה מכך שהצדדים לא הצליחו להגיע להכרעה של ממש, ומלחמות הדת שהיו בשיאן באותה התקופה לא אפשרו את המשך השקעת המשאבים הצבאיים באיטליה. בנוסף, חוסר יציבות בקיסרות, בעיקר דרישות העצמאות של צ'כיה ושל הולנד, לא אפשרו לספרד את המשך הלחימה באיטליה בעוד הצרפתים התמודדו עם סכסוך מתמשך עם אנגליה. כך הסתיימו המלחמות האיטלקיות ללא הכרעה של ממש, כאשר ערי המדינה האיטלקיות מצטמצמות למדינות קטנות אחדות השומרות על עצמאותן.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- המלחמות האיטלקיות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
איטליה, היסטוריה, 1492-1559, דף שער בספרייה הלאומית
